בדיחה רעה

ההתמכרות לסמים, אלכוהול, כדורים פסיכיאטרים והשילוב בניהם הפך מהר מאוד לבדיחה רעה שלא התכוונתי לספר אותה…
אני בת שלושים, נקייה נכון להיום חמש שנים חמישה חודשים וחמישה ימים. רק להיום, בחסד אלוהים אוהב. בחסד אלוהים כי עם כמה שרציתי לקראת סוף השימוש שהדבר הזה ייפסק, בכוחי לא הצלחתי בשום אופן אך הייתה הנקודה שבה קרה משהו וזה הפך לאפשרי.. קרה הנס, החסד. שיכול לקרות לכל אחד מאתנו אם אנחנו באמת מתחברים לעייפות הזו מכל הנשמה ומאפשרים לנס לקרות.

מחלת ההתמכרות על ביטוייה הרוחניים והנפשיים נכחה בחיי מהגיל שאני זוכרת את עצמי. הריקנות הכרונית, הבדידות שאינה קשורה למציאות, הכאב, הרגישות, המחשבות האובססיביות שבבסיסן תמיד פחד, חרדה, תחושה של תלישות, ניכור, זרות, שוני, חוסר יכולת ועוד…

לאורך כל השנים מצאתי לעצמי שימושים כאלו ואחרים כדי לשרוד את החוויות הנוראות הללו אך ההתמכרות שהורידה את משפחתי ואותי על ברכיי בתחנוניי נשמה לעזרה, הייתה ההתמכרות לסמים ואלכוהול.

התחלתי לשתות בצורה "נורמאלית" בסוף התיכון ודי מהר השתייה שולבה עם סמים ויצאה מכלל שליטה. עד כמה שרציתי להשתמש בצורה "קלאסית ומכבדת" או "כמו כולם" ולדעת מתי לעצור אני תמיד סיימתי על הרצפה (במקרה הטוב) במיטות של זרים, במקלחת כשאמי מקלחת אותי או עם הראש באסלה.

לא ארבה בתיאוריי את זוועות המחלה כמו שכל אחד מאתנו, או כזה\ו שתרים אחר עזרה מכירים את המקום הזה. את התחתיות..
המקומות האלו שאין יכולת לסבול עוד רגע של שיעבוד למחלה, לרעיונות שלה, לזמנים שלה, לפגיעות שאנחנו פוגעים בעצמנו, הפגיעות שאנו פוגעים בסביבה, להשתקת הקול הקטן בתוכנו שמנסה ללחוש בזעקה "זה לא נכון מה קורה פה.. זה לא יכול להימשך ככה.. אל תעשי את זה.. איך הגעת למצב הזה??? תראי איך את פוגעת. בהורים ,בסביבה. בעצמך…"

הקול הזה מהר מאוד דוכא על ידי עוד שימוש. דוכא באלימות שדורשת שתיקה ובזה לו!! על זה קיבלנו מהמחלה עוד עונש.. על המצפון שהעז לצייץ. נשלחנו לעוד סיטואציה משפילה, מכאיבה או פוגענית.

אחד מרגעי האמת שלי היו כשמצאתי אתת עצמי קשורה למיטה בחדר מיון, אף אחד לא לצידי ..ההורים התעייפו!
אמי אמרה שכבר פשוט לא יכולה לראות אותי.. אבא היה מגיע ובוכה זעקת נשמה שלא יכולתי להכיל והיתי מעדיפה שלא ינכח. כמה כאב! כמה נשבעתי שזה לא יקרה שוב וכמה צינית הייתה האמת שלגמתי והשתמשתי רגע אחרי שיצאתי מבתי החולים.

באותו בוקר בחדר המיון כשביקשתי להתפנות הודיעו לי שלא משחררים אותי מהקשירה כי אני אובדנית (הייתי פוגעת בעצמי בחדרי השירותים במיון מתוך התסכול על כך שגם השימוש כבר לא עובד ואני רק מאבדת הכרה.לא באמת רציתי או ניסיתי למות. אבל כל כך שנאתי את עצמי)

בשלב הזה הזמינו אותי פשוט לעשות את צרכיי בחיתול (שהסתבר שחתלתי).. בום!!!!! קלטתי את השפל. כאב לי לראשונה על האמת של החיים שלי. מול עצמי. כאישה צעירה בת כ24..

שם היה רגע שקפאתי. שפשוט התקבלה בתוכי החלטה שאני לא יכולה לסבול יותר. ואם אני לא מצליחה למות וגם יש בי כמיהה לחיות מתחת להכל, אז די! בבקשה די! מבקשת עזרה! לכל אורך השנים קיבלתי עזרה, מטפלים, יועצים, פסיכיאטרים.. אבל ביקשתי עזרה אחרת. התחננתי לעזרה מאלוהים ומכל הנשמה שלי.

מצאתי את עצמי בשלב מסויים במרכז גמילה שחייתי בו 7 חודשים.

12 הצעדים לא מאוד נכחו בתוך המערך הטיפולי אבל הם כל כך היו המהוות של האנשים ושל המקום(חווה לכם את חיי יקרים) בבקרים היינו קוראים את ה"רק להיום". כמה צמאה הייתי לשמוע מהספרות. ללגמום כל אות שהביאה אור ותקווה. מתוך הספרות היה לי ברור שאני כבר לא לבד יותר לעולם… שיש אנשים שמרגישים כמוני. אנשים נתנו שמות לרגשות וחוויות שלא ידעתי לדבר אותם ולומדת עד היום בתוך החדרים.

לNA התחלתי להגיע במקביל לתהליך השחרור ממרכז הגמילה בזכות ההתניה שלהם בהכרות עם התוכנית והחברותא במהלך סופי השבוע כשהיינו יוצאים לבתים.

הגעתי בימי שבת לחדרים ומאז ועד היום אלו השעות היקרות לי ביותר. השעות של מפגש עם החברות והחברים שחיים יחד איתי את דרך החיים הנפלאה הזו. בתחילת דרכי הלכתי יום יום לחדר והיום בתוך החיים שמביאים עימם שפע וברכה אני הולכת ל2 קבוצות באופן קבוע.
כמה כוח ועוצמה ושייכות יש בחוויה הזו של ישיבה בחדר מלא בניצולים שבחרו לחיות דרך שהופכת את הסבל של חיינו למתנה היקרה ביותר, ליהלומים שיש באפשרותנו לתת היום לחברים חדשים, למשפחות, במסגרות העבודה, הלימודים. בחיים על פי התנאים המקובלים…

הדרך הזו מאפשרת לי בעיקר את השיבה הזו הביתה לעצמי, לנשמה שלי, לקשר היקר כל כך עם הכוח העליון שלי שהוא בעצם שני אלו שהזכרתי מקודם. העצמי החדש שלי זו הנשמה שלי. העצמי החדש זה מה שאני מגלה בתוכי כשאני חיה את העקרונות הרוחניים שהדרך מציעה לי. הנשמה שלי כל כך מאושרת ומעריכה את השיבה הזו הביתה. ערך שלא הייתי מקבלת אותו ללא מחלת ההתמכרות וההתמכרות לסמים. אני אסירת תודה שקוראים לי…. ואני מכורה!! כל כך אסירת תודה על העבר שלי שהיום משמש כתקווה לאחרים.

לא ידעתי לדבר כשהגעתי לחדרים. הגעתי מבוהלת מבויישת וחשופה כל כך ללא השימוש.. כמו ילדה עירומה אלוהים דרך החברותא ועבודת הצעדים גידל וממשיך לגדל אותי.

הדרך נכנסה ונכנסת יותר לעומק בכל תחומי חיי. אני לומדת להיות בת, אחות, חברה, עובדת, אדם.. אדם טוב יותר קודם כל לעצמי וכתוצאה מכל לאחרים ובכל התחומים.

היום אני מסבה נחת להורי דרך הדרך.. אני מתנהלת במערכות יחסים, אני לומדת לומר "לא", לומדת מה נכון לי, לומדת בעיקר לחוות כל מיני חוויות ולא ללכת להישתמש. לא להיבהל.. לעמוד מול החוויות ולתת להם בזכות הדרך ודרך הצעדים והרוח להתרפא, אני לומדת לדבר את מה ששתקתי שנים(וצרחתי בהקאות-הייתי בולימית כמה שנים במקביל) , אני לומדת להכיר ולכבד את הרגשות שלי, קיבלתי הזדמנות ללמוד ואם אלוהים ירצה גם לעסוק בתחום שבוער בי, אני מתפרנסת כמיטב יכולתי (מקבלת עוד עזרה עדיין) אך אין לי ספק, או שיותר נכון לומר שאני מאמינה שעוד כל כך הרבה יוסיף ויתגלה ואוכל להעניק בחזרה בכל המישורים בחיי.

אני אוהבת אותך ומודה לך כל כך כוח עליון. אני אוהבת את התוכנית בכל נימי נשמתי, היא המפה שלי,היא הכיוון שלי, הכל יכול לקרות בתוך חיי אבל יש לי כיוון ובסיס, היא הרוח שלי, היא הדרך שלי. אוהבת אותך חברותא יקרה, האהבה שלכם, הקבלה ללא תנאי, תחושת השייכות העמוקה (גם בימים של סגירות ומרחק) אתם מלווים אותי לכל מקום, הידיעה שיש לי לאן לבוא אחרי יום קשה או ימים משמחים (שכמכורה גם את זה אני צריכה ללמוד להכיל). פשוט כל כך תודה

חברים שקוראים מכתב זה…
מקווה שלא הוצפתם ושהדברים עוברים.
תודה על ההקשבה והזכות וההזדמנות היקרה להתחלק אתכם.

בואו…….. פשוט תבואו………איך שאתם.

אין משהו שאתם חווים או תחוו שאנחנו לא חווינו או חווים.

אתם לא לבד!!!
אנחנו מחכים לכם.